יום רביעי, 26 ביוני 2024

צאט בוט אלפרד

 האם צאט בוט יכול להעניק תמיכה נפשית כלשהי? מישהו לפרוק את הלב אליו או לאוורר את הרגשות בסודיות?

האם צאט בוט יכול להעניק תחושה של "יש משהו או מישהו לדבר איתו על מה שאי אפשר לומר לאף אחד?"

כול אלה ועוד מעסיקים אותי בתחביב שלי בתיכנות בשפות בייסיק - 8 שנים אני לומד או מנסה ללמוד תיכנות כתחביב וכותב משחקים (בעיקר טקסט) ואפליקציות (תוכנות מחשב כמו תוכנה להפסקת עישון) וכן צאטבוטים כדי שיהיה לי מישהו לפרוק את שעל ליבי עליהם והם לא ישפטו אותי - 

התחלתי ללמוד תיכנות חובבני ב 2016 לפני כ 8 שנים בשלל שפות למדתי לבד ובעזרת מורים וגם בעזרת קהילות מפתחים של שפות בייסיק (QB64 ו FreeBASIC) כיום אני לא פעיל יותר בקהילות ובפורומים ועזבתי את כול הצאטים והפורומים ופתחתי פורום משלי קטנטן משום שב"קהילות מפתחים" לא אוהבים אנשים כמוני שלא מסתירים שהם יהודים מישראל וגם סובלים ממלחת נפש - אלה קהילות רעילות ומתעללות אתה לומד ועל הדרך כולם דורכים עליך ומתנשאים עלייך ומלכלכים עליך וצוחקים עליך ומקללים ומשפילים אותה ומאכילים אותך חרא - אז לא תודה קחו את הבייסיק שלכם ותדחפו אותו...

בכול אופן הנה הקישור לפורום שלי לתיכנות חובבני (אני יודע שזה לא יעניין אף אחד אבל שיהיה): https://back-to-basic.freeforums.net/

והנה קישור לצאטבוט שאני עובד עליו בימים אלה (וידאו הדגמה) צאטבוט אלפרד (הוא כולו באנגלית):

יאללה שיהיה בקיצור הצאטבוט הזה הוא גם למערכות הפעלה חלונות (יכול לרוץ על חלונות XP אפילו) וגם ללינוקס הוא משתמש בספריות חיצוניות לGUI (ממשק משתמש גרפי) ל ניגון קול ויש לו TTS text to speech כלומר הוא גם מדבר הגולם...

כרגע אני זקוק (אם למישהו אככפת????) לאנשים שינסו אותו ויתנו פיידבק והצעות וידווחו על באגים ומה עבד להם איתו ומה לא עבד איתו - ראןי לציון שהצאט בוט הזה הוא לא תחליף לעזרה נפשית מקצועית ולטיפול אצל אנשי מקצוע פסיכולוגים או פסיכיאטריים בקיצור אל תצפו שהבוט המצ'וקמק הזה יפתור לכם את הבעיות רק אתם בעזרת אנשים מוסמכים ושאתם סומכים עליהם יכולים באמת לעזור בבעיות החיים לא הצאטבוט הזה - מקסימום זה צאטבוט סתם לבידור כפי שהייתה ELIZA בזמנו

הנה המאגר שממנו אפשר להוריד אותו למי שמבין במאגרי קוד וגיט: https://codeberg.org/ron77/fb_chatbot_alfred

יום ראשון, 23 ביוני 2024

שלושה שירים 2

 *

כבר אין שום אשליה של תקווה יותר
אתה הולך ומזדקן לך בתור חולה נפש
במסגרת דיור לניפגעי נפש
בתוך מדינה ועולם
שהולכים ומשתגעים מרוב שנאה ומוות

בקיץ אתה נישרף בחום
ובחורף אתה קופא בקור
וכבר אין אשליות שמשהו או מישהו
יוכל או יבוא "להציל אותך"
או לתת לך אהבה או משמעות או ערך לחייך

אתה מתגעגע לשקרים ולאשליות של פעם
שמכרו לך הורייך ומשפחתך
שמכרו לך בבית הספר
שמכרו לך אנשים כול חייך
שקרים ואשליות שמוכרים לטיפשים כמוך
שקרים ואשליות שהכול בסדר
ואם לא בסדר אז יהיה בסדר
אם רק נעשה מה שהם אומרים
או אם רק נעמיד פנים ונתעלם

אז בסוף הבדיחה היא עלייך
בסוף אתה עוצם עיניים בכאב ובדמעות
כדי לא לראות כמה טיפש היית בעצם
שהפקרת את גורלך בידי אחרים
וכעת אתה ניצב מול שוקת שבורה
נשארת בלי כלום
ואין לך כלום
מלבד השירים

-------------------------

מתחבא מאחורי המילים

אני מתחבא מאחורי המילים
מאחורי השירים
כמו מאחורי עשן סיגריה
אני מסתיר את פניי האמיתיים
את חטאי עברי
את חסרונותיי הרבים
ואני ואלוהים יודעים
אך בכול זאת אכתוב
לא מה שאכן נאמר ונעשה
אלא את מה שהיה צריך להיאמר
ולא נאמר לעולם

אני מתחבא מאחורי המילים
מעמיד פנים שאני מישהו אחר
חכם חזק בוטח ושלם עם עצמי יותר
אך למעשה איני כזה
וכול עברי הוא רק
הבלים חרטות כאב והכאה על חטא

----------------------

שירי רחוב

ספסל נטוש וחצי שבור
נאנח בעצב
בפינת הרחבה
המלאה בזוהמה וזבל

העיר הזו ידעה
ימים טובים הרבה יותר
הרחבה הזו ידעה
ימים שמחים הרבה יותר

כיום באים לפה רק
ההומלסים והנרקומנים
וכנופיות רחוב
של נוער עברייני בלילות

מה לא ראה הספסל המסכן
אלימות רחוב והזנחה
בעיר של אנשים קשי יום ומרי לב
וכול מה שנישאר
מהבטחות הפוליטיקאים
הם ערימות של זבל
ומזבלה מהבילה
ושחיתות שכולם משלימים איתה

חתולי הרחוב באים בפחד
לחכות למאכילות שלהם
אותן נשים בודדות
ושקופות כמוהם
בשולי החברה
בשולי הרחוב

עורבים וזרזירים
חגים מעל
כמו הייתה העיר הזו כולה
פגר נירקב בחום הקיץ

מדי פעם עוברת ניידת
של משטרה ופיקוח עירוני
"להראות נוכחות"
כאילו היה "החוק והסדר"
לא מוטה ועקום
עוצם עינו ופוקח עינו
לפי אינטרס אדוניו

הפשע והשנאה זורמים בעורקי העיר הזו
כמו הביוב ברחובותיה
זוהי עיר ואם במדינת ישראל
אולם בעצם היא מחנה פליטים
כמו ג'נין או שכם או עזה
ואנחנו כולנו כלבים עזובים ומורעבים
המחכים בציפייה שיזרקו לנו עצם
אדונינו רמי המעלה
בעלי המדינה הזו
שלא אכפת להם מכלום חוץ מעצמם...

-------------------


יום שבת, 22 ביוני 2024

every time it rains - סיפור קצר לשבת

 Every time it rains.

סיפור קצר מאת רונן בלומברג

-------------------

הכי קשים היו השעות של הלילה לפני השינה לפני שהכדורים משפיעים והוא היה הולך לישון מחוסר ברירה ומעייפות כימית.
"כול כך עצוב לי עכשיו" היה אומר לעצמו אבל לא היה מי שישמע אותו. הוא שנא את הכדורים של הלילה שהיו מכבים אותו ומפילים אותו לשינה כבדה עד לבוקר אילולא הכדורים האלה היה יכול לעשות לילה לבן ולעשות משהו - מה בדיוק הוא לא ידע. כבר שנים היה גר לבד גבר מבוגר לקראת שנות החמישים לחייו. חברים? אין. אישה? גם אין. עבודה? השכלה? כסף? לא אין כלום. יש רק קצבת נכות מביטוח לאומי קופת חולים כדורים דירה קטנה שהוריו הורישו לו וימים בודדים ולילות של שינה מסוממת.

הוא לא עשה עם עצמו כלום וככה נראו חייו - ילד מזדקן.
"כול כך רע לי שבא לי לבכות" אמר לעצמו אבל גם לבכות הוא כבר לא יכול היה. לפעמים היה שואל את עצמו בשביל מה הוא חי בכלל? או מה טעם חייו? או מי יבכה עליו כשימות?.

בבוקר היה מדליק את הרדיו ושם על התחנה הקבועה ומחכה שאולי ישימו את השיר "שלו" או איזה שיר ישן מהתקופה ההיא או סתם משהו שיגרום לו להרגיש משהו ולהיזכר.
העובדת הסוציאלית שלו הייתה אומרת לו שאולי ינסה לכתוב יומנים או שירים או משהו כדי להעביר את הזמן אבל הוא לא העז. הוא פחד שאם יכתוב הכאב יתפוצץ בו מבפנים והוא לא יוכל לעמוד בכך.

באותו בוקר הרדיו ניגן את השיר שלו לפתע בהפתעה והוא לרגע או שניים חזר לאותו מקום ולאותה תקופה ולאותו חדר משותף לו ולגבי - הזמן שנות התשעים המקום פנימייה שיקומית לנפגעי נפש צעירים ושניהם בתחילת שנות העשרים שלהם והחדר הוא חדרם המשותף והוא וגבי יושבים כול אחד על מיטה שלו וגבי משמיע לו את אותו שיר ואומר לו "זה מעכשיו השיר שלך כול פעם שתשמע אותו תיזכר בי ובך ובתקופה הזו שלנו ביחד" והוא הסתכל בו והבין ולא הבין אבל הנהן.

ובלילה אחרי כיבוי אורות הם היו מדברים ומרכלים שטויות וצחוקים על מה שהולך בפנימייה ואז גבי היה מספר על התוכנית הגדולה שלו לעזוב את הארץ לאמריקה לעבוד שם ולהיות חופשי לחיות כרצונו והוא היה שותק תמיד ונהיה עצוב.

לפעמים היה שואל את גבי "בסדר אתה תהיה שם באמריקה אבל מה איתי? אני אישאר לבד פה"

"אני אשמור על קשר" היה אומר גבי "אבל אתה תכיר אנשים חדשים אני בטוח אל תדאג יהיה בסדר"

הם סיימו את תהליך "השיקום" ועזבו את הפנימייה גבי ארז את דבריו ועזב לאמריקה ונעלם ומאז לא שמע ממני יותר והוא נישאר לבד תמיד לבד בכול מקום שהיה בו ובכול מקום שפנה היה לבד גם באשפוזים שלו גם בדיורים מוגנים שהיה בהם במשך שנים גם כשהיה בא לבקר את הוריו המזדקנים תמיד היה ונישאר לבד

היו פעמים שכעס על גבי שעזב אותו ולא נישאר בארץ ושלא שמר על קשר אבל בעיקר הייתה עצבות וגעגועים שהלכו והחריפו עם השנים עד שפשוט הוסיפו לו בכדורים עוד עוד עד שהכאב הפך להיות ניסבל.

הרופאים והעובדת הסוציאלית ידעו הכול כי הוא סיפר להם - האם הם האמינו לו או לא הוא לא ידע וזה לא ממש משנה אפילו אם היה הולך לטיפול פסיכולוגי זה לא היה עוזר הדבר היחידי שהיה עוזר לו מול הבדידות העצב והגעגועים זה לחזור לאותו חדר משותף עם גבי ולהיות אמיץ וכנה וישיר כדי לומר לו את האמת אבל גבי ידע את האמת מהרגע הראשון אפילו שלו עצמו לקח שנים עד שהיה מוכן להודות בה גבי ידע הכול מראש אבל בכול זאת הוא רצה אמריקה כי גבי לא אהב אותו כמו שהוא אהב אותו - גבי שידע להיות מלאך או שטן כשהיה בא לו גבי ששיחק איתו ועם הלב שלו משחקים גבי המניאק שהיה החבר הכי טוב היחיד שהיה לו אי פעם והאהבה היחידה שלו בחיים גבי שחלם על אמריקה והוא לא היה יכול להתחרות מול אמריקה על ליבו של גבי כי אמריקה היא אמריקה והוא סתם לוזר מגמגם שאין לו מה להציע לאף אחד ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלו בכלל.

השיר ברדיו ניגמר והוא ניגב את הדמעות מפניו - לפעמים היה שואל את עצמו מה היה קורה אם לא היו הוא וגבי נפגשים מעולם - לא הייתה לו תשובה לזה והעובדת סוציאלית שלו אמרה לו "עדיף לדעת אהבה ולאבד אותה מאשר לא לדעת אהבה מעולם" הוא חשב על זה ולא ידע אם זה נכון העובדת הסוציאלית אמרה לו שמי שידע אהבה גם אם איבד אותה הופך בזכות זאת לאדם טוב יותר אנושי יותר אבל הוא כול מה שידע זה שהוא מתגעגע ויתגעגע כול חייו ויחוש את החוסר באהבה שהייתה לו לתקופה קצרה כשהיה צעיר זה הכול.

לפעמים היה רוצה לכתוב לגבי מכתב אילו רק הייתה לו כתובת לשלוח אותו - מכתב ארוך אך מדויק ונוקב שיכלול את כול מה שהיה עליו לומר לו אז כשעוד יכול היה לדבר אתו ולא ידע לומר אבל הוא ידע שזה כבר לא משנה. כמעט שלושים שנה חלפו מאז וגבי המשיך הלאה ושכח אותו גם אם היה יכול לשלוח אליו מכתב לשם גבי לא היה טורח לקרוא אותו ובטח שלא לענות לו או מבזבז עליו את הזמן שלו כי מבחינת גבי מה שהיה מת ולא חשוב. הוא לא היה חשוב לגבי אבל גבי היה חשוב לו. וכנראה שזה מה שבאמת היה חשוב. גבי לא חושב עליו יותר וגם לא זוכר אותו יותר אבל הוא חושב עליו ומתגעגע אליו כול יום שחולף וגבי ידע שיבוא יום וככה זה יהיה כי השיר שהקדיש לו אז הסגיר אותו ותמצת את כול הסיפור ביניהם.

אז הוא נישאר כפי שהיה ולא עשה עם עצמו שום דבר כול השנים והוא לא ניסה לכתוב כלום כי אם היה מתחיל לא היה מפסיק לבכות עד שהיה טובע בתוך דמעותיו אותו דבר אם היה מעז לאהוב מישהו אחר הוא לא העז לחפש אהבה פעם נוספת הספיק לו הכאב פעם אחת הוא לא רצה שישבר לו הלב פעם נוספת.

הוא המשיך להקשיב לשירים ברדיו עד ללילה ואז לקח את הכדורים והלך לישון כמו תמיד חצי עצוב חצי מטושטש...

סוף.

 


 


 

יום שישי, 21 ביוני 2024

שלושה שירים

 דבר מגוחך

דבר מגוחך כתיבת שירים
הארץ בוערת
דם נישפך
האדמה פוערת את פיה
הרכבת נוסעת לתהום
בחוץ אנרכיה וכאוס
הבית עולה באש
ואתה מתבודד בחדר
ו - כותב אל המחר

לו יכולתי הייתי
מפסיק את שפיכות הדמים
לו יכולתי לעשות משהו
הייתי מעלה לשלטון
אנשי שלום אחדות ופיוס
לו יכולתי הייתי שם סוף
לכיבוש ולמלחמות
אך אינני יכול לעשות מאומה
מלבד לכתוב שירים

כמה חסרי אונים אנחנו
נאחזים במילים
בעוד אנשי דמים
הם אנשי המעשים
עד מתי יהיה גורלנו תלוי בהם
וכשישאלו אותי במשפט
"מה עשית אל מול הרשע?"
אגמגם מילים עלובות -
כמה מגוחך להיות משורר

---------------------

*

כבר לא מאמין בכתבי עת לשירה
שם יחנקו את שירייך בתכריכים
של מהוגנות בורגנית צרת מוחין

כבר לא מאמין בהוצאה לאור של ספרי שירה
תמורת מכירת נשמתך למולך

כבר לא מאמין בעורכי שירה ומבקרי שירה
שמעולם לא קראו או הבינו בשירה מימיהם

כבר לא מאמין ב"קוראי ואוהביי השירה"
אשר יתעבו אותך בחייך ויאהבו אותך רק אחרי מותך

אני מאמין בעצמי ובמילותיי
ואם זה לא מספיק טוב למישהו –
שיאטום את אוזניו את עיניו ואת ליבו הערלים

-------------------------

גלולה אדומה

היום בלעתי גלולה אדומה
ועיניי נפקחו
ולא עוד אאמין בדבר
לא באלוהים כזה או כזה
ולא בבני תמותה
אין אמונה בבני אדם
ואין צדיקים בעולם
אין עושה טוב אין גם אחד
הכול נילאח נימאס חמס ורקוב

כי זו האמת וזה שכרה
שום גאולה או תקווה
לא שלום ולא שלווה
שום אהבה או נאמנות
לא חוכמה ולא בינה
שום היצמדות
רק אדישות ושיוויון נפש
מול הרע והטוב
כמו הר נצח
אל מול שמיים משתנים

-------------------


יום חמישי, 20 ביוני 2024

צחוק אחרון

 צחוק אחרון

העולם צוחק עליך היום
אתה שתמיד
או יותר מדי או פחות מדי
ואף פעם לא מספיק טוב
בשביל אף אחד

אתה שהאמנת לשקריו
אתה שהעזת לחלום חלומות
אתה שכותב שירים בלילות
העולם צוחק עליך היום

אך יום יבוא ושמיים וארץ
יתהפכו על יוצרם
העולם ייאלם דום
ומבט מבוהל על פניו
ושירייך יצאו במחול
לצחוק צחוק אחרון

יום רביעי, 19 ביוני 2024

מילותיי היו אמיצות ממני

 מילותיי היו אמיצות ממני

מילותיי היו אמיצות ממני
הן לא פחדו
לזעוק ולמחות
לקלל ולהתלכלך

אני הייתי כול חיי סגור בד’ אמותיי
מפחד להוציא את אפי החוצה
או לנשום יותר מדי חזק

אך מילותיי הלכו להפגין בכיכרות
צרחו את מחאתן במלוא הגרון
קיללו והתקוטטו עם השוטרים
ונעצרו עד תום ההליכים

מילותיי היו אמיצות ממני
בניגוד אליי לא היה להן מה להפסיד
הן לא פחדו מכאב ואלימות והתעללות
הן קראו לילד בשמו
ולא עניין אותן שהקרב אבוד מראש
הן ששו אלי קרב
נאמנות לאמת שבשמה נכתבו

מילותיי היו זועקות בשמי
את אשר אני פחדתי להעלות על בדל שפתיי
פחדתי שמישהו ישנא אותי ויתנכל
או יבוא בחשבון אותו לא אוכל לשלם
פחדתי מהשלטון ומהמשטרה
מקיצונים ורדיקלים
פחדתי להסתכל לשנאה בעיניים

מילותיי היו יוצאות להילחם עבורי
הן ידעו כמה אני חסר אונים
שנים של אומללות ושל סבל
שאותי שברו וריסקו
אותן הם חישלו וחיזקו
מילותיי היו בטוחות שהצדק איתן
בעוד שאני כבר איבדתי תקווה
אך מילותיי שיישארו אחריי
ימשיכו לזעוק ולדרוש
עולם טוב יותר עבור כולם

לא שייך

 לא שייך

פעם עוד יכולתי לכתוב שירי אהבה
למקום הזה
לארץ ישראל של ילדותי ונעוריי
בה היה מותר לי להיות "שייך"
פעם יכולתי לכתוב שירים לירושלים
כשעוד יכלה העיר הזו ללמד אותי על אהבה
ועל אמונה של חמלה ורחמים
כשעוד היה מותר לי להתהלך ברחובותיה
מבלי להיסקל למוות
פעם עוד יכולתי להרגיש שייך
לעיר הולדתי
לפני שנהרסה ונכבשה אט אט
בידי אחרים שבזים לי ולשכמותי

אינני שייך לפה יותר
הזמן והרוע האנושי
מחקו כול שורש וכול תקווה
לאנשים שכמותי
אני עץ שעקרו את שורשיו
לא שייך ולא רצוי
נידונתי כול חיי לקמול ולדעוך
את שיריי ימחקו
ואת פי יסתמו
עד שאמחק מספר החיים

אך אם אינני שייך
ושיריי אינם שייכים לפה
להיכן אנו שייכים?
לאלוהים של כיסא כבוד וכסף?
לממלכת הקנאים והסיקריקים?
למלחמת הנצח בין בני האור ובני החושך?
לאירופה של אושוויץ?
לאמריקה של הירושימה ונגסאקי?
להיכן אנו שייכים בדיוק?


צאט בוט אלפרד

 האם צאט בוט יכול להעניק תמיכה נפשית כלשהי? מישהו לפרוק את הלב אליו או לאוורר את הרגשות בסודיות? האם צאט בוט יכול להעניק תחושה של "יש מ...