מילותיי היו אמיצות ממני

 מילותיי היו אמיצות ממני

מילותיי היו אמיצות ממני
הן לא פחדו
לזעוק ולמחות
לקלל ולהתלכלך

אני הייתי כול חיי סגור בד’ אמותיי
מפחד להוציא את אפי החוצה
או לנשום יותר מדי חזק

אך מילותיי הלכו להפגין בכיכרות
צרחו את מחאתן במלוא הגרון
קיללו והתקוטטו עם השוטרים
ונעצרו עד תום ההליכים

מילותיי היו אמיצות ממני
בניגוד אליי לא היה להן מה להפסיד
הן לא פחדו מכאב ואלימות והתעללות
הן קראו לילד בשמו
ולא עניין אותן שהקרב אבוד מראש
הן ששו אלי קרב
נאמנות לאמת שבשמה נכתבו

מילותיי היו זועקות בשמי
את אשר אני פחדתי להעלות על בדל שפתיי
פחדתי שמישהו ישנא אותי ויתנכל
או יבוא בחשבון אותו לא אוכל לשלם
פחדתי מהשלטון ומהמשטרה
מקיצונים ורדיקלים
פחדתי להסתכל לשנאה בעיניים

מילותיי היו יוצאות להילחם עבורי
הן ידעו כמה אני חסר אונים
שנים של אומללות ושל סבל
שאותי שברו וריסקו
אותן הם חישלו וחיזקו
מילותיי היו בטוחות שהצדק איתן
בעוד שאני כבר איבדתי תקווה
אך מילותיי שיישארו אחריי
ימשיכו לזעוק ולדרוש
עולם טוב יותר עבור כולם