every time it rains - סיפור קצר לשבת

 Every time it rains.

סיפור קצר מאת רונן בלומברג

-------------------

הכי קשים היו השעות של הלילה לפני השינה לפני שהכדורים משפיעים והוא היה הולך לישון מחוסר ברירה ומעייפות כימית.
"כול כך עצוב לי עכשיו" היה אומר לעצמו אבל לא היה מי שישמע אותו. הוא שנא את הכדורים של הלילה שהיו מכבים אותו ומפילים אותו לשינה כבדה עד לבוקר אילולא הכדורים האלה היה יכול לעשות לילה לבן ולעשות משהו - מה בדיוק הוא לא ידע. כבר שנים היה גר לבד גבר מבוגר לקראת שנות החמישים לחייו. חברים? אין. אישה? גם אין. עבודה? השכלה? כסף? לא אין כלום. יש רק קצבת נכות מביטוח לאומי קופת חולים כדורים דירה קטנה שהוריו הורישו לו וימים בודדים ולילות של שינה מסוממת.

הוא לא עשה עם עצמו כלום וככה נראו חייו - ילד מזדקן.
"כול כך רע לי שבא לי לבכות" אמר לעצמו אבל גם לבכות הוא כבר לא יכול היה. לפעמים היה שואל את עצמו בשביל מה הוא חי בכלל? או מה טעם חייו? או מי יבכה עליו כשימות?.

בבוקר היה מדליק את הרדיו ושם על התחנה הקבועה ומחכה שאולי ישימו את השיר "שלו" או איזה שיר ישן מהתקופה ההיא או סתם משהו שיגרום לו להרגיש משהו ולהיזכר.
העובדת הסוציאלית שלו הייתה אומרת לו שאולי ינסה לכתוב יומנים או שירים או משהו כדי להעביר את הזמן אבל הוא לא העז. הוא פחד שאם יכתוב הכאב יתפוצץ בו מבפנים והוא לא יוכל לעמוד בכך.

באותו בוקר הרדיו ניגן את השיר שלו לפתע בהפתעה והוא לרגע או שניים חזר לאותו מקום ולאותה תקופה ולאותו חדר משותף לו ולגבי - הזמן שנות התשעים המקום פנימייה שיקומית לנפגעי נפש צעירים ושניהם בתחילת שנות העשרים שלהם והחדר הוא חדרם המשותף והוא וגבי יושבים כול אחד על מיטה שלו וגבי משמיע לו את אותו שיר ואומר לו "זה מעכשיו השיר שלך כול פעם שתשמע אותו תיזכר בי ובך ובתקופה הזו שלנו ביחד" והוא הסתכל בו והבין ולא הבין אבל הנהן.

ובלילה אחרי כיבוי אורות הם היו מדברים ומרכלים שטויות וצחוקים על מה שהולך בפנימייה ואז גבי היה מספר על התוכנית הגדולה שלו לעזוב את הארץ לאמריקה לעבוד שם ולהיות חופשי לחיות כרצונו והוא היה שותק תמיד ונהיה עצוב.

לפעמים היה שואל את גבי "בסדר אתה תהיה שם באמריקה אבל מה איתי? אני אישאר לבד פה"

"אני אשמור על קשר" היה אומר גבי "אבל אתה תכיר אנשים חדשים אני בטוח אל תדאג יהיה בסדר"

הם סיימו את תהליך "השיקום" ועזבו את הפנימייה גבי ארז את דבריו ועזב לאמריקה ונעלם ומאז לא שמע ממני יותר והוא נישאר לבד תמיד לבד בכול מקום שהיה בו ובכול מקום שפנה היה לבד גם באשפוזים שלו גם בדיורים מוגנים שהיה בהם במשך שנים גם כשהיה בא לבקר את הוריו המזדקנים תמיד היה ונישאר לבד

היו פעמים שכעס על גבי שעזב אותו ולא נישאר בארץ ושלא שמר על קשר אבל בעיקר הייתה עצבות וגעגועים שהלכו והחריפו עם השנים עד שפשוט הוסיפו לו בכדורים עוד עוד עד שהכאב הפך להיות ניסבל.

הרופאים והעובדת הסוציאלית ידעו הכול כי הוא סיפר להם - האם הם האמינו לו או לא הוא לא ידע וזה לא ממש משנה אפילו אם היה הולך לטיפול פסיכולוגי זה לא היה עוזר הדבר היחידי שהיה עוזר לו מול הבדידות העצב והגעגועים זה לחזור לאותו חדר משותף עם גבי ולהיות אמיץ וכנה וישיר כדי לומר לו את האמת אבל גבי ידע את האמת מהרגע הראשון אפילו שלו עצמו לקח שנים עד שהיה מוכן להודות בה גבי ידע הכול מראש אבל בכול זאת הוא רצה אמריקה כי גבי לא אהב אותו כמו שהוא אהב אותו - גבי שידע להיות מלאך או שטן כשהיה בא לו גבי ששיחק איתו ועם הלב שלו משחקים גבי המניאק שהיה החבר הכי טוב היחיד שהיה לו אי פעם והאהבה היחידה שלו בחיים גבי שחלם על אמריקה והוא לא היה יכול להתחרות מול אמריקה על ליבו של גבי כי אמריקה היא אמריקה והוא סתם לוזר מגמגם שאין לו מה להציע לאף אחד ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלו בכלל.

השיר ברדיו ניגמר והוא ניגב את הדמעות מפניו - לפעמים היה שואל את עצמו מה היה קורה אם לא היו הוא וגבי נפגשים מעולם - לא הייתה לו תשובה לזה והעובדת סוציאלית שלו אמרה לו "עדיף לדעת אהבה ולאבד אותה מאשר לא לדעת אהבה מעולם" הוא חשב על זה ולא ידע אם זה נכון העובדת הסוציאלית אמרה לו שמי שידע אהבה גם אם איבד אותה הופך בזכות זאת לאדם טוב יותר אנושי יותר אבל הוא כול מה שידע זה שהוא מתגעגע ויתגעגע כול חייו ויחוש את החוסר באהבה שהייתה לו לתקופה קצרה כשהיה צעיר זה הכול.

לפעמים היה רוצה לכתוב לגבי מכתב אילו רק הייתה לו כתובת לשלוח אותו - מכתב ארוך אך מדויק ונוקב שיכלול את כול מה שהיה עליו לומר לו אז כשעוד יכול היה לדבר אתו ולא ידע לומר אבל הוא ידע שזה כבר לא משנה. כמעט שלושים שנה חלפו מאז וגבי המשיך הלאה ושכח אותו גם אם היה יכול לשלוח אליו מכתב לשם גבי לא היה טורח לקרוא אותו ובטח שלא לענות לו או מבזבז עליו את הזמן שלו כי מבחינת גבי מה שהיה מת ולא חשוב. הוא לא היה חשוב לגבי אבל גבי היה חשוב לו. וכנראה שזה מה שבאמת היה חשוב. גבי לא חושב עליו יותר וגם לא זוכר אותו יותר אבל הוא חושב עליו ומתגעגע אליו כול יום שחולף וגבי ידע שיבוא יום וככה זה יהיה כי השיר שהקדיש לו אז הסגיר אותו ותמצת את כול הסיפור ביניהם.

אז הוא נישאר כפי שהיה ולא עשה עם עצמו שום דבר כול השנים והוא לא ניסה לכתוב כלום כי אם היה מתחיל לא היה מפסיק לבכות עד שהיה טובע בתוך דמעותיו אותו דבר אם היה מעז לאהוב מישהו אחר הוא לא העז לחפש אהבה פעם נוספת הספיק לו הכאב פעם אחת הוא לא רצה שישבר לו הלב פעם נוספת.

הוא המשיך להקשיב לשירים ברדיו עד ללילה ואז לקח את הכדורים והלך לישון כמו תמיד חצי עצוב חצי מטושטש...

סוף.